החלטה בתיק ת"א 5420-07-12

1.         בפניי בקשה למתן צו עשה בתביעת פיצויים על פי חוק איסור לשון הרע כנגד משיבה מס' 1, להורות למשיבות 2-4 למסור את פרטי הגולש "שוליזינגר" או "שולי" שפרסם דברי גנאי ולשון הרע כנגד המבקש, ולחילופין שיאשרו כי הגולש הנ"ל היא משיבה מס '1.

2.         לא נעתרתי לבקשה במעמד צד אחד, וקבעתי דיון במעמד הצדדים, אשר התקיים ביום 11.7.12, בו התייצבו המבקש, בא כוחו, וב"כ משיבה מס' 1. לא הייתה התייצבות מטעם יתר המשיבות. במסגרת הישיבה נחקר המבקש על תצהירו, וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם. ב"כ המבקש ביקש שהות על מנת להגיש פסיקה באותה סוגיה, ואכן השלים לאחר מכן הגשת פסיקה מטעמו, וב"כ משיב מס' 1 הגיבה לה.

3.         ביום 17.7.12 הגישה משיבה מס' 2 תגובה לבקשה, וב"כ המבקש הגיש בקשה לסילוק התגובה על הסף מהטעם שהתגובה הוגשה באיחור, וכן טען לגופו של עניין.

4.         לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, וכן לאחר ששמעתי את חקירת המבקש, וטיעוני ב"כ הצדדים, והפסיקה אליה הפנו, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

5.         כב' המשנה לנשיאה לשעבר, השופט ריבלין , בשני פסקי דין קבע את ההלכה הפסוקה בסוגיה זו, ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.אס, ובע"א 1622/09 גוגל נ' חברת בוקרטוב ואח'. בשני פסק הדין הללו נקבעה ההלכה העקרונית לגבי חשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים באינטרנט. בית המשפט ניתח את האינטרסים והזכויות המתחרות בפני בית המשפט בבואוא להכריע בבקשות מעין אלו, מחד הזכות לאנונימיות והגנה על הפרטיות, ומאידך הזכות של המבקש להגן על שמו הטוב. יחד עם זאת הגיע בית המשפט למסקנה כי לפי המצב החוקי הנכוחי אין לבית המשפט סמכות ליתן סעדים כאלו בהעדר מסגרת דיונית המאפשרת חיוב צד ג' לחשוף פרטי גולש אנונמי באינטרנט כדי לבסס נגדו עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

עוד נקבע שם כי ההכרעה לגבי האיזון הראוי בין השיקולים השונים מותנית ראשית בקיומה של מסגרת דיונית מתאימה להכרעה זו. הכרה באפשרות לרתום את המערכת המשפטית ואת צד ג' לשם עריכת הליך מעין חקירתי, עוד בטרם משפט, מצריכה הסדרה חקיקתית. אין בהעדר מסגרת דיונית, המאפשרת לחייב צד ג' לחשוף את זהותו של מעוול כדי לאיין את קיומה של העוולה. אלא שלפי הכלים המצויים כיום, מלאכת איתור הנתבע מוטלת על המבקש לתבוע.

6.         המבקש טוען כי ההלכה דלעיל אינה ישימה במקרה דנן כיוון שבמקרה דנן יש למבקש "חשוד" ספציפי בפרסום, הלוא היא משיבה מס' 1. אין לקבל טענה זו. אם נקבע כי לבתי המשפט אין סמכות ליתן סעדים כאלו בהעדר מסגרת דיונית מתאימה שבחוק, הרי אין יותר רלוונטיות לשאלה אם המדובר בבקשת חשיפה כללית נגד כולי עלמא, או שמא יש למבקש חשוד ספציפי שהוא מבקש לוודא שהוא הוא המפרסם. הימצאות חשוד מסוים או היעדרו אינה רלוונטית לענייננו, ועצם החשד באדם מסוים אין בו כשלעצמו כדי ליצור יש מאין, או לבסס מקור חוקי ממנו ישאב בית המשפט את סמכותו ליתן את הצו.

7.         עם כל הכבוד אינני תמימת דעים עם כב' השופטת ריבה שרון בפסק הדין שניתן על ידה בתיק 14089-08-09, ואשר לטעמי יש בו סטייה מהלכה פסוקה מחייבת, ללא מקום לאבחנה בין המקרים.

8.         באשר לתגובת משיבה מס' 2, לא ראיתי בה כל חידוש או הוספה מעבר לטענות שכבר הועלו ע"י ב"כ משיבה מס' 1, לכן אינני מוצאת צורך לדון בשאלה אם התגובה הוגשה במועד אם לאו. 

9.         לסיכום, אני דוחה את הבקשה, ומחייבת את המבקש לשלם למשיבה מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח.

ניתנה היום, י"ז אב תשע"ב, 05 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: